שמי אירה אילן. נולדתי וגדלתי בלטביה, בברית המועצות לשעבר וכיום אני חיה ועובדת בירושלים. סיימתי תואר ראשון בתולדות האומנות ומנהל עסקים ותואר שני בניהול מלכ"רים באוניברסיטה העברית בירושלים.
כילדה וכנערה ציירתי, למדתי בסטודיו לציור ולקרמיקה ואף לקחתי שיעורים פרטיים ברישום. עליתי ארצה בשנת 2000 ובמשך שנים רבות התמקדתי בלימודים אקדמיים, קריירה בתחומי ניהול וחינוך ובחיי משפחה. אומנם הצלחתי בדרך שבחרתי, אף במשך כל בשנים הללו חשתי בחוסר עצום בחיי. לקח לי המון זמן להבחין בעצם קיומו ועוד יותר זמן לקח לי למצוא דרך להשלימו – לחזור ליצור. למשפחתי, לתלמידיי ולמורים שלי זכות גדולה בכך.
אז לאחרונה אני, בעשור הרביעי לחיי מגשימה חלום ילדות ועושה את צעדיי הראשונים באומנות.
כתוב בספר שמות:
. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.
— שמות לא, א
בעיניי המחשבה והמסוגלות לנסח אותה על מנת לשתף – אלה שתי הדברים החשובים ביותר, דבאים שמהווים את ליבה של האומנות. הדרך שבה מתקשרים את המסר אל הצופה היא משנית ותלויה בעיקר בהקשר התרבותי וכמובן בכישורים הטכניים של האומן.
אפילו שהפסקתי או כמעט הפסקתי ליצור פיזית, לעולם לא הפסקתי "לחשוב מחשבות" … רוב הפרויקטים שהייתי מעורבת בהם עד כה היו יישומיים, בעלי מטרות נוספות מלבד ליצירת ערך אומנותי. קשה לי מאוד לעבוד "מהדף הלבן", ליצירה באופן ספונטני. אני נוהגת לאגור חפצים ודימויים שנים וליצור מהם רק אחרי שעברו איתי דרך משמעותית, שאקשר אליהם, שיעברו אל תוך עולם המחשבות שלי. רק דרכו הם הופכים לדימויים חיים.
את גישתי האמנותית הגדרתי בצרוף מילים מעט משונה שנתתי לו שם רציונל-רומנטיזם. זה קרה עוד בשנת 1999 כאשר לראשונה נחשפתי לגישות הפילוסופיות של זרמים רבים ומגוונים בתולדות האומנות המערבית. חשבתי אז – הרי שבכל תופעה בעולם ישנם שני יסודות – הרציונלי והרומנטי. הגעתי למסקנה שהאיזון בין השניים הוא זה שיוביל להרמוניה מירבית. חשבתי גם שההדחקה של אחד היסודות וניסיון להיצמד באופן הדוק לאחר עלולה להוביל להרס וחורבן. הגעתי למסקנה שבאומנות ובחיים מצד אחד יש צורך לחפש כלים שכליים, רציונליים, להעצמת החוויה הרוחנית והאינטואיטיבית ומצד שני כדאי לייצר חיבור רומנטי, אישי ועמוק יותר של היקשרות אמיתית לתופעות, מחויבויות והתמודדויות שמעוררות קושי או אתגר כשנוהגים לגשת אליהם באופן רציונאלי. עם הגעתי ארצה גיליתי למרבה הפתעתי שבמקורות שלנו ישנם הלימות רבות עם גישה מסוג זה. דבר זה עודד אותי ונתן השראה גדולה לעבודתי.
בשנים האחרונות אני בוחנת נושא של חיפוש והגשמה של זהות על כל מרכיביה – אישית, מגדרית, מקצועית, לאומית ועוד. זה השיח ההומניסטי בעל שדה סמנטי כה רחב שאפשר ללכת בו לאיבוד בקלות. אך אני משתדלת לנתב ביניהם.
עולמי חרב עלי ועל בני משפחתי לא פעם – המהפכה הקומוניסטית שסבתא שלי הייתה פעילה בה, מלחמת העולם השנייה והשואה שנספו בהם כמעט כל יהודי לטביה וחלק גדול מבני משפחת סבי וסבתי מצד אבי, התפרקות של ברית המועצות שחוויתי בתור ילדה והבלבול וחוסר היציבות ששטפו את חיי משפחתנו בתקופה ההיא, עליה לישראל שעשיתי בגיל 17, לבד… היעדר תחושה של בית, חוסר יכולת להשתייך לקהילה או אפילו קבוצה חברתית, ניתוק מהשורשים, אי-ידיעת היסטוריה, חוסר בחפצים בעלי ערך לכמה דורות – אלה הן הנקודות שאני מתחילה מהם. הם – הגורמים ל- והתסמינים של חוסר היקשרות לעצמי, להוריי, למולדתי אם הראשונה ואם השנייה, למדינת ישראל כמו שהי .
תיקון, הגשמה עצמית, היקשרות עמוקה ללב, לרע, לעם ולחיים – הם אלה שבאופק. הם -ה כיוון שאני חותרת אליו בכלי האומנות שברשותי- שירה, חינוך ואומנות פלאסטית.
עבודותיי משלבות בין קולז', צילום לומוגראפי ומיצב. לעתים קרובות משולב בהם טקסט מקורי, ציטוטים מכתבי קודש או מן הספרות. אני מנסה את עצמי גם בפיסול בחומרים שונים וחולמת להתחיל ליצור אובייקטים מחומרים בעלי נוכחות ועוצמה – עץ,מתכת, בטון וכד'.
אני נחושה להמשיך להעז ללכת עם האני האמיתי שלי וליצור גשרים וקשרים בין אנשים, תרבויות, דורות וקבוצותו.